עבודה בסביבת עבודה אינטנסיבית, המתאפיינת בלחץ כרוני להשלמת משימות, דדליינים והערכת הישגים, יכולה להוביל עם השנים לשחיקה. לפעמים אין כח ואין מוטיבציה לקום בבוקר ליום עבודה נוסף, כי מרגישים שלמען האמת העבודה כבר לא כל כך מעניינת אותנו, או שאופייה השתנה. אולי החברים שהתחלנו איתם כבר לא איתנו כאן, או שההנהלה השתנתה ולכן זאת כבר לא אותה הדינמיקה.
כאשר תקופת השחיקה מתארכת יתכן שמרגישים שאנחנו עובדים על האדים של הדלק שלנו, ומכאן החשש לקריסה. זאת חוויה קשה מאוד שמערבת עייפות, לאות, ויתכן גם חוסר אונים, בושה ורגשות אשמה.
בקליניקה המטופל ואני מנסים להבין ביחד את החוויה ולבדוק את המקורות שלה. האם בחרנו במקצוע שלנו בגלל שבבסיס אנחנו אוהבים אותו, או שהתגלגלנו אליו מסיבות שלא לגמרי מחוברות לעצמי הפנימי ולערכים שלנו. יתכן וכן נוכל להיות מרוצים יותר מהמקום בו אנו נמצאים ולהרגיש פחות שחיקה אם נסכים להיות קצת פחות פרפקציוניסטים, או שנאפשר לעצמנו להציב גבולות לעבודה או אולי לתת יותר מקום לצרכים שלנו במסגרתה. לחלופין, יתכן שנוכל למצוא בעצמנו אפיקי ביטוי נוספים, מחוץ למסגרת העבודה על מנת להגיע לאיזון יותר נכון בחיים. בנוסף, בקליניקה נלמד ליישם טכניקות ממוקדות של הרפיה והתמודדות עם לחצים.
"תסמונת המתחזה" מאוד שכיחה בעולמות ההייטק ובסביבות עבודה דינמיות ומכוונות הישגים. במקרה זה, יש לנו שאיפות המקצועיות, אבל בתוכנו מרגישים חוסר ביטחון לגבי היכולות שלנו: אני לא מרגיש לגמרי שייך לסביבת העבודה, או שאני משווה את עצמי לאחרים ויש לי ספקות עצמיים לגבי היכולות שלי ביחס אליהם. אני מרגיש שאני לא באמת כל כך טוב כמו שחושבים שאני, ואני אכול חששות שיגלו את זה.
לפעמים הספקות העצמיים יוצרים צורך קומפולסיבי לעשות עוד משהו ואחריו עוד משהו.. וזאת כדי להראות שאני ראוי, כדי לא להיתפס כמתחזה. הבעיה היא שה"עוד משהו" הזה מעכב לנו את ההתקדמות, וגם יכול להביא לשחיקה.
בקליניקה ננסה למצוא את הקשר לדפוסי ילדות ישנים שייתכן והובילו לחוויה הזאת, על מנת לנסות ולהשתחרר מאחיזתם. כמו כן, נלמד טכניקות ממוקדות שיעזרו לנו לשנות את היחס שלנו לאותן מחשבות לא נעימות של אני "מתחזה", או אני "לא טוב מספיק", על מנת שהמחשבה לא תכתיב לנו את המעשים, ולא תשלוט בנו. במקום זאת, נחפש ונתחבר לערכים שלנו, על מנת שישמשו עבורנו כמצפן לחיינו ולמעשינו.